אורעד מערכות הייטק בע"מ נ' מלם מערכות בע"מ

החלטה

בקשה למחיקתה על הסף של בקשה לאישור פסק בורר מהטעם שאין המדובר בפסק בורר כי אם בהחלטת ביניים.

1. מלם מערכות מידע (להלן – מלם) ואורעד מערכות הייטק בע"מ (להלן – אורעד) ניהלו בוררות בפני הבורר השופט בדימוס פרופ' ביין (להלן – הבורר), עת מלם הגישה תביעה עיקרית ואורעד תביעה שכנגד.

2. לאחרונה הוציא הבורר מלפניו "פסק ביניים" (לא צויין תאריך מתן פסק הביניים) אשר מלם מתבוננת עליו כעל פסק בוררות לכל דבר ועניין הראוי להתאשר לפי חוק הבוררות, עת אורעד סבורה כי עסקינן בהחלטת ביניים בלבד אשר לא ניתן לאשרה בשלב מוקדם זה, ומשכך היא עותרת למחיקתה על הסף של בקשת האישור.

3. סעיף 23 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) קובע כי "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט".

סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר מהו פסק בוררות וקובע: "פסק בוררות – פסק שניתן ע"י בורר לרבות פסק ביניים". ביהמ"ש רשאי איפוא לאשר או לבטל פסק בוררות, לרבות פסק ביניים, אך לא הוסמך לאשר או לבטל החלטת ביניים, שאם לא כן היה ניטל ממוסד הבוררות היתרון הטמון בו להכרעה יעילה ומהירה של הסכסוך.

4. האבחנה בין פסק בוררות לבין החלטת ביניים נקבעה לא אחת בפסיקה, גם בהקשר של אישור פסק בורר וגם בהקשר של סיווג החלטה שניתן לערער עליה בזכות או החלטה המצריכה נטילת רשות, וההלכה בעניין ברורה וחד משמעית, ולפיה על מנת שהחלטת בורר תחשב כפסק בוררות או כפסק ביניים הרי היא "תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (רע"א 300/89 ולקו נ' החברה לפיתוח חוף אילת).

הכותרת בה בחר הבורר להכתיר את החלטתו הינה חסרת משמעות, וגם במקרה בו בחר הבורר ליתן להחלטתו כותרת של פסק בוררות, או של פסק בוררות חלקי או ביניים, עדיין תהא בפנינו החלטת ביניים בלבד באם הדיון בסוגיה הטעונה הכרעה טרם הושלם ובאם עדיין אין בידי הצדדים החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת אשר יש לה קיום עצמאי משלה ואשר ניתן לבצע אותה באמצעות ההוצאה לפועל.

5. הבה נבחן איפוא את מהותה של ההחלטה אותה מבקשת מלם לאשר.

עיון בהחלטה מעלה כי הבורר פיצל את הדיון לשני שלבים, עת בשלב הראשון דן בשאלת האחריות, דהיינו בסוגיית ביטול ההסכם ובשאלה מי מבעלי הדין הוא שהפר אותו. הבורר קבע כי מלם היא שהפרה את ההסכם, וכדבריו: "למלם היתה היכולת והפוטנציאל לתקן את כל התקלות שנגלו, אולם כשלונה נעוץ בהיעדר מחוייבות מספקת ובכשלים ארגוניים". בה בעת קבע הבורר כי אורעד אינה חפה מכל אשם וכי יש להטיל עליה אשם תורם בגין חמישה מחדלים, וכדבריו: "מאידך מתבטאת אחריותה התורמת של אורעד בעיקר בעניינים הבאים: א. אי סגירת רשימת השינויים הנדרשים... ה. שימוש בסגנון מתנשא, נוקשה ובוטה כלפי אנשי אורעד..."

הבורר הגיע למסקנה כי יש לחלק את האשם לכישלון ההתקשרות באופן ש 70% - יוטלו על מלם ו-30% ייזקפו לחובת אורעד.

בסעיף 22 להחלטתו קובע הבורר כי בשלב השני של הבוררות יידונו שלושת הנושאים הבאים:

א. שיעור הפיצויים המגיע לאורעד

ב. שיעור התמורה המגעת למלם

ג. השפעת הנזק הראייתי שגרמה אורעד בכך שלא תרמה לשמירת התיעוד.

כן קבע הבורר כי בשלב השני אף תידון תרומת אחריותה של אורעד לכשלון העסקה.

6. הנה כי כן, הגם שהחלטת הבורר נושא בקשת האישור נושאת כותרת של "פסק ביניים" הרי היא החלטת ביניים לכל דבר ועניין המכריעה רק בסוגיית האחריות ובחלוקת האשם בין שתי בעלות הדין.

הבורר טרם תרגם את החלטתו לעניין האשם למונחים כספיים וטרם כימת את הסכומים המגיעים לאורעד מצד אחד ואת שיעור התמורה המגעת למלם, באופן שבשלב הזה טרם ידועה התוצאה הסופית וטרם ברור מי משלם למי וכמה.

תשובת (לא ברור מדוע הוגשה גם תגובה לבקשה וגם תשובה לבקשה) אורעד לפיה "תוצאתו האופרטיבית של פסק הבוררות היא דחיית כל תביעות מלם" ולפיכך בפנינו "הכרעה ברורה ומפורשת במחלוקת מוגדרת בעלת קיום עצמאי", אינה יכולה לסייע שהרי הבורר טרם חישב את שיעור הפיצויים המגיע לאורעד, ומנגד אף לא את שיעור התמורה המגעת למלם, ולא קבע את "השורה התחתונה. יתכן שהתוצאה הסופית תהא כפי גרסת אורעד אלא שעל הבורר לקבוע זאת.

כפועל יוצא אין בפנינו החלטה העונה על הקריטריונים שהותוו בפסיקה לצורך אבחנה בין החלטת ביניים לבין פסק חלקי הניתן לאישור.